לימפומה היא סוג של סרטן, המתפתח מתאי דם לבנים המכונים לימפוציטים. תפקידם המקורי של תאי דם לבנים אלו הוא מלחמה במזהמים שונים בגוף, אך התחלקות בלתי תקינה שלהם עלולה להביא להופעת מחלה ממארת.
עיקר הטיפול בלימפומה כולל משלבים של תרופות כימותרפיות שונות (לעיתים בשילוב של הקרנות).
מה היא השתלת מח עצם?
השתלת מח עצם היא הליך טיפולי המטו-אונקולוגי, שבו מקבל המטופל מינונים גבוהים של תרופות כימותרפיות. תרופות אלו גורמות להרס כל מרכיבי הדם של החולה, והרס כולל גם של תאי האב (stem cells), האחראיים על ייצור חוזר של מרכיבי הדם.כתוצאה מכך, נותר החולה ללא כל אפשרות לייצור מוצרי דם (כדוריות דם אדומות ולבנות, טסיות). לאחר מכן מוזרמים לגופו של החולה תאי של מח עצם (הידועים לייצר מרכיבי דם) מתורם זר, או תאים עצמיים שלו שנאספו לפני הטיפול הכימותרפי. בשלב זה מאפשרת התאוששות של הגוף, ומח העם החדש מתחיל בתפקוד בגוף.
כיצד מסייעת השתלת מח עצם עצמית לטיפול בלימפומה?
השתלת מח עצם מאפשרת מתן של כימותרפיה במינונים גבוהים, שאינה ניתנת לחולים רגילים בגלל הסכנה הרבה לרעילות ולתופעות לוואי כתוצאה מדיכוי ייצור מרכיבי הדם.השתלה עצמית מאפשרת טיפול אגרסיבי כזה, בסיכון מופחת לחולה. השתלה מתורם זר גם נושאת בחובה יתרון נוסף – מלחמה של תאי הדם הלבנים, מגוף התורם הזר, בתאי הגידול שנותרו בגוף החולה (GVL).
האם השתלת מח עצם עצמית היא טיפול יעיל ללימפומה שאינה על שם הודג'קין?
מחקר חדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת הרפואי היוקרתי The New England Journal of Medicine ניסה לבחון את היעילות של טיפול בחולי לימפומה (מסוג שאינו הודג'קין) על ידי השתלת מח עצם עצמית.למעשה, בעבר הלא רחוק טיפול באמצעות השתלת מח עצם היה מקובל יותר בלימפומה. לאחרונה, עלתה מאוד הפופולריות של תרופה חדשנית, ריתוקסימאב (Rituximab), היודעת לפגוע ישירות בלימפוציטים, באמצעות זיהוי של סמן ייחודי על פני התאים (CD-20). כניסתה של תרופה זו לשוק , ויעילותה היחסית, הפכה את השתלות מח העצם לנדרשות פחות. האם עדיין יש מקום לטיפול כזה בחולים?
במחקר שפורסם השתתפו כ–250 חולים, שטופלו במשלב הכימי הרגיל המקובל לטיפול בלימפומה (CHOP) עם תוספת ריתוקסימאב (CHOP +R). חולים שהגיבו היטב לטיפול חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה שלושה סבבים נוספים של הטיפול, בנוסף לחמשת הסבבים הראשוניים, ואילו קבוצה שנייה קיבלה טיפול מכין שלאחריו השתלת מח עצם עצמית.החוקרים ביקשו להשוות בין שתי הקבוצות ביחס להתקדמות הלימפומה ואורח החיים הכללי של החולים.
החוקרים מצאו, שהשתלת מח עצם עצמית מסייעת בעיכוב של המחלה. הסיכוי לחולה להיות ללא מחלה מדידה לאחר שנתיים מהטיפול עמד על 69% בקבוצה שעברה השתלה, לעומת 55% בלבד בקבוצה שקיבלה טיפול תרופתי על פי הפרוטוקול שתואר. לעומת זאת, שיעורי ההישרדות של החולים בשתי קבוצות המחקר היו דומים. אחוז החולים שנותרו בחיים לאחר שנתיים עמד על 74% בקבוצת המושתלים, לעומת 71% בקבוצת מקבלי הטיפול התרופתי – הבדל שהיה חסר משמעות סטטיסטית. מה משמעותם של נתונים אלו? נראה, שטיפול בהשתלת מח עצם עצמית אחרי טיפול תרופתי הוא טיפול יעיל יותר. חוסר ההבדל בתוחלת החיים בין שתי הקבוצות נובע, על פי הערכת החוקרים, מכך שחולים בקבוצת הבקרה שקיבלו טיפול תרופתי וחוו הישנות של המחלה עברו השתלה כטיפול נוסף – השתלה שהייתה יעילה בטיפול במחלתם. נראה, שבמטולטלת הרפואית בין טיפול תרופתי שגרתי ובין השתלת מח עצם, נוטה כעת המידע העדכני שוב אל עבר ההשתלה העצמית. על פי המחקר, השתלת עצמית טובה ויעילה, בשילוב טיפול המקובל, בעיכוב המחלה ובמניעת חזרתה. ייתכן ששיפורים נוספים בטיפולים הקיימים היום ללימפומה יקדמו אותנו צעד נוסף בדרך להכחדת מחלה זו מן העולם.